החלטה בתיק בע"א 51662-01-13

זוהי החלטה בבקשה "להישפט/לביטול דו"ח חנייה לרבות בקשה דחופה ביותר לביטול/לעיכוב הליכי גביה"(כך במקור).

לטענת המבקש ביום 7.9.1998, ניתן לו דו"ח חנייה מס' 17507757 (להלן:" הדו"ח"), ובגין אותו דו"ח הצטברו פיגורים וננקטו הליכי גבייה, ללא ידיעתו.

על כן הוא מבקש כי בית המשפט יורה על ביטול הדו"ח ולחילופין יקבע כי לא ניתן לאוכפו מסיבת התיישנות העונש .

כן הוא מבקש להורות על ביטול/עיכוב הליכי הגבייה והארכת המועד להגשת הבקשה להישפט עד ליום הגשתה בפועל למזכירות בית המשפט.

לטענת המבקש, ביום 28.4.2010 קיבל לידיו לראשונה דרישה לתשלום קנסות בגין 4 דוחות חנייה שנרשמו בין השנים 1996 ל- 1998 (להלן: " הדוחות") ופנה באמצעות בא כוחו אל המשיבה בבקשה לבטל הדוחות מחמת התיישנות בשל העדר המצאה כדין.

לטענתו המשיבה החליטה לבטל 3 מתוך 4 הדוחות והדו"ח מושא הבקשה דנן לא בוטל, זאת ללא כל הסבר המניח את הדעת לסיבת אי ביטולו. כן טוען המבקש כי מעולם לא קיבל הודעה קודמת בגין הדו"ח הנ"ל, וכי המשיבה לא הוכיחה משלוח הודעות בעניין הקנס בפרק זמן של שנה או בפרק זמן של 3 שנים מיום שהקנס הפך חלוט. 

בהתאם להחלטתי מיום 28.1.13 -תגובת המשיבה הוגשה רק לעניין הארכת המועד להישפט.

לטענת המשיבה, בהתאם להוראת סעיף 229 (ח2)  לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (להלן: " החסד"פ"), משחלפו המועדים הקבועים בחוק לערער על הקנס ו/או להישפט בגינו, יש לראות את המבקש כמי שהודה, הורשע  ודינו נגזר והקנס ייחשב כפסק דין חלוט.

עוד לטענתה, בקשת המבקש הוגשה תוך שיהוי ניכר, אך כתולדה של הליכי הגבייה שננקטו כנגדו, ללא כל תימוכין וללא הסבר להגשתה באיחור ועל כן יש לדחותה על הסף.

דיון

מעיון בבקשה עולה כי המבקש כלל בבקשתו טענות הן לעניין התיישנות העונש והן לעניין התיישנות העבירה לסירוגין ואין הוא מבחין ביניהן.

באשר לטענת התיישנות העונש-טענה לפיה לא ניתן עוד לגבות את הקנס בשל התיישנות, הינה טענה להתיישנות העונש.

התיישנות זו שונה מטענת התיישנות העבירה, כיוון שהיא מניחה את קיומם של ההרשעה וגזר הדין ואיננה מבקשת לערער עליהם אלא על האפשרות לאכיפתו של הקנס שהוא העונש.

במקרה דנו עסקינן בעבירת קנס מסוג "חטא" ובהתאם לסעיף 10 לחסד"פ, תקופת ההתיישנות לגביה היא 3 שנים.

אבהיר כבר עתה, כי טענות  ביחס להתיישנות העונש, מצויות בסמכותו  העניינית של בית משפט השלום, ולא יישמעו בבית המשפט לעניינים מקומיים. (ראו לעניין זה: ע"פ 3482/99 אריה פסי נ' מדינת ישראל  פד"י נג(5) 715 ).

משכך, ככל שהבקשה מתייחסת להתיישנות העונש, דינה להידחות מחמת חוסר סמכות עניינית.  

באשר להתיישנות העבירה-

תקנה 41(ב) לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"ד-1974 קובעת:

"41(ב) לא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה שהועמדה לרכב, ולא ביקש בעל הרכב להישפט תוך אותו מועד, תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרישוי הודעת תשלום קנס חדשה."